החלטה בתיק בש"א 4231/06

1.             ביום 27.12.2006 הגישה המבקשת, הנתבעת מספר 3 בהליך העיקרי (להלן - "המבקשת"), בקשה לביטול פסק דין שניתן בתיק העיקרי ביום 8.2.2006 בהעדר הגנה, לטובת המשיבים כנגד המבקשת ושני נתבעים נוספים, הוריה (להלן - "פסק הדין").

בהחלטתי מיום 17.1.2007 הורתי על מועדים להגשת תגובת המשיבים לבקשה ותשובת המבקשת לתגובה.

המשיבים הגישו תגובתם לבקשה ביום 5.2.2007. עד ליום דנא וממילא בחלוף המועד הקבוע בהחלטתי, לא התקבלה תשובת המבקשת לתגובת המשיבים. תחת זאת, הועבר ללשכתי ביום האתמול, ה-2.9.2007, מכתב החתום על-ידי משפחת המבקשת במסגרתו הם הלינו על פסק הדין.

2.             סמכות בית המשפט לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד מוסדרת בהוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - " תקנות סדר הדין האזרחי"), הקובעת לאמור:

"201. ביטול החלטה על פי צד אחד 

              ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם." (ההדגשה אינה במקור).

       בענייננו, הוגשה הבקשה דנן לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הגנה בחלוף כ-11 חודשים ממועד מתן פסק הדין. המבקשת לא פירטה בבקשה המועד בו הומצא לידה פסק הדין, בהסתפקה באמירה בתצהיר מטעמה, לפיה "עותק מפסק הדין הגיע לידי לפני זמן קצר ועל כן מוגשת הבקשה דנן רק במועד זה."

עיון בתיק בית המשפט, העלה כי עותק מאושר של פסק הדין הומצא כדין לאבי המשפחה, הנתבע מספר 1 בהליך העיקרי, בכתובת מגורי בני המשפחה, לרבות כתובת המבקשת כמפורט בכותרת הבקשה דנן, ביום 7.3.2006 (אישור מסירה שמספרו 80-00357190-053). אשר לעותק פסק הדין שנשלח בדואר רשום עם אישור מסירה על שם המבקשת, זה הוחזר לתיק בית המשפט בציון ההיגד "לא נדרש".

בהקשר דנא, קובעת הוראת תקנה 481 לתקנות סדר הדין האזרחי, כי "באין אפשרות למצוא את הנמען, די בהמצאת הכתב לאחד מבני המשפחה הגרים עמו ושלפי מראית עין מלאו לו שמונה עשרה שנים,...". לאמור, בהעדר היענות המבקשת לקבלת הדואר הרשום, יש לראות בהמצאת עותק פסק הדין לאביה, הגר עימה באותה כתובת מגורים, המצאה כדין גם למבקשת.

יתרה מזאת, בהתאם להוראת תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי " בהליך שניתן בו מען להמצאת כתבי בי-דין, יכול שתהא ההמצאה במסירת הכתב לפי אותו מען, וכל עוד לא הודיע בעל דין, בהודעה בכתב לבית המשפט, על שינוי במענו, יראו כל כתב שהומצא לפי המען האמור כאילו הומצא כראוי ".

ובענייננו, משאין חולק כי הכתובת אליה נשלח פסק הדין הינה כתובת המבקשת, כמצוין גם על-גבי הבקשה דנן, אין בכך שהמבקשת לא דרשה את פסק הדין  הדין ולא כלום, שכן לאור הוראת תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, יש לראות פסק הדין כאילו הומצא כדין למבקשת (ראו גם, רע"א 10646/02 יוסף עדן נ' בית זית אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, תק-על 2003(3), 716
(2003)).

לא למותר להפנות גם להוראת סעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"ה-1971, המורנו כי "מקום שחיקוק מתיר או מחייב להמציא מסמך על ידי הדואר ... רואים את ההמצאה - אם אין הוראה אחרת משתמעת - כמבוצעת ... במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר." קרי, בנסיבות בהן נשלח עותק פסק הדין למבקשת בדואר רשום עם אישור מסירה, כמתחייב על-פי הוראת תקנות 475(3) ו-495(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, קמה חזקה, הניתנת לסתירה, בדבר המצאתו כדין למבקשת. ראו גם, דברי השופט לנדוי בע"א 618/74 נסים שמעון פאעור נ' סעידה קמיל, פ"ד כט(2) 682 (1975), בקובעו בעמוד 687 לאמור:

          "לדעתי, אדם המקבל הודעה מאת הדואר שמכתב רשום נתקבל עבורו, רואים אותו כאילו בפועל קיבל את המכתב כעבור הזמן הדרוש כדי לקבלו, ואם הוא מתעלם מן ההודעה ללא סיבה מספקת, אין שומעים לטענתו שלא קרא את תוכן המכתב, ממש כאילו קיבל את המכתב לידיו והשליכו לסל".

העולה מן המקובץ, משדבר הדואר - עותק מאושר של פסק הדין - לא נדרש על ידי המבקשת, רואים אותה כמי שקיבלה לידה דבר הדואר, בחלוף מספר ימים, כמקובל. מכל מקום, מצאתי כי פסק הדין הומצא למבקשת כדין לכל המאוחר ביום 7.3.2006, מועד המצאת עותק פסק הדין לאביה, הנתבע 1 בהליך העיקרי, בכתובת מגוריהם. בנסיבות אלה, חלף המועד להגשת הבקשה דנן לביטול פסק דין בהתאם להוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהעדר בקשה להארכת מועד, וממילא בהעדר טענה בדבר "טעמים מיוחדים" (ראו, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי) - דין הבקשה להדחות על הסף.

3.             מבלי לגרוע מן האמור לעיל, כעולה מנספח א' לתגובת המשיבים, ביום 19.9.2006 הגישו המבקשת והוריה, הנתבעים 1-2 בהליך העיקרי, בקשה לבית המשפט העליון להארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. לפיכך, אף אם יש לראות פסק הדין כאילו הומצא למבקשת כדין רק בסמוך לפני מועד זה, אין חולק כי עד למועד הגשת הבקשה דנן חלפו כ-3 חודשים, קרי, אף לשיטת המבקשת, אשר ידעה דבר פסק הדין לכל המאוחר ביום 19.9.2006 עם הגשת הבקשה דלעיל, לא התקיימו בעניינה תנאי הסף לתחולת הוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, בדבר המועד להגשת הבקשה דנן.

4.             למעלה מן הנדרש, יצוין כי כאמור בפסק הדין, הנתבעות 2 ו-3 לא הגישו כתב הגנה מטעמן וחרף הזמנת הנתבעים בהליך העיקרי ובכללם המבקשת לישיבות קדם משפט ואישורם קבלת ההזמנה, אלה ביכרו שלא להתייצב לדיון בהודיעם כי אין בכוונתם להתייצב לדיונים בתיק. בנסיבות אלה, המצטרפות לנסיבות הגשת הבקשה דנן בחלוף כ-11 חודשים ממועד המצאת פסק הדין כדין לנתבעים, מצאתי להביא דבריו של השופט ש' לוין ברע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי, פ"ד נה(3) 730 (2001), בקובעו בעמוד 732 לאמור:

• "על כן, שום מערכת שיפוטית לא תוכל לשאת משיכת הליכים שיפוטיים ללא סוף תוך ניצול לרעה של סדרי הדין ובזבוז של משאביה. תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו, וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל-הדין שכנגד."

סוף דבר